פרק מתוך הספר
אילידה־ריטה בדרך לחווה
אף שהיה זה לילה צונן ובהיר, גביהם של סטניסלבה וסרגיי נטפו זיעה. עם הסל בידם הם כבר לא דמו לזוג נאהבים אלא לבני זוג טרודים. הם חצו את הגשר ועימם המשא המסוכן.
אילידה הובאה לביתם של סרגיי ואיוונה, אחותה של סטניסלבה. התינוקת ישנה עוד שעות רבות. כשסטניסלבה הסירה מעליה את השמיכה והכובע, נבהלה מראשה הזעיר של הפעוטה המכוסה תלתלים שחורים. מה שונה היה המראה מזה של בתה אאורדונה ושל ילדי אחותה.
סטניסלבה אימצה את שמה השני של התינוקת – ריטה, וזה היה שמה בשנים
הראשונות לחייה. בשם זה הוצגה בפני השכנה, וזו שמחה לראות את אחותה של איוונה נושאת תינוקת בין זרועותיה. אך הצפיפות ושאלותיהם של השכנים הביאו אותה להחלטה כי עליה להקדים את שובה לבית המשפחה בחווה שליד העיר שאוולי, שהיה במרחק של כמאתיים קילומטרים מקובנה ומהגטו.
היא נפרדה מבני משפחתה ויצאה עם ריטה בזרועותיה. לפני שיצאה השקתה
אותה בתרופה שאמורה היתה להרדימה למשך כמה שעות. את התרופה נתן לה יונה בליווי הוראות מדויקות. היא השכיבה את התינוקת בסל, מכוסה בשמיכה.
מצוידת בסל ובחבילות נוספות עלתה סטניסלבה לרכבת בדרכה הביתה.
“אני מביאה לך בובה גדולה," כתבה בגלויה לאאורדונה המתוקה שלה. את
הסל עם התינוקת הישֵנה הניחה למרגלותיה.
הנוסעים בקרון היו טרודים בחבילותיהם ובענייניהם. רק גבר אחד, ליטאי,
לא הפסיק ללטוש אליה מבטים ולקרוץ לה. היא נפנתה ממנו ונעצה את מבטה
במראות שנשקפו מבעד לחלונות המאובקים. הרכבת עצרה בחריקה מדי פעם.
באחת התחנות התבקשו כל הנוסעים להראות את תעודותיהם לשני שוטרים
גרמנים. סטניסלבה היטיבה את הכיסוי של הסל שלמרגלותיה והגישה בחיוך
מפתה את תעודותיה לגרמני. חיוכיה החמיאו לו. הוא התבונן בפניה היפות ולא
בתעודה. “לאן?" שאל. “אני גרה בשאוולי," ענתה בקול מתחנחן.
בתחנה אחרת הוסטה הרכבת למסילה צדדית. העיכוב הדאיג אותה. מה יהיה
אם התינוקת תתעורר? היא לא בטחה באף אחד מיושבי הקרון. כל אחד מהם
יכול להיות זה שילשין עליה.
הסיבה לעיכוב הייתה רכבת מלאה בחיילים גרמנים שחלפה במסילה המרכזית. חלק מיושבי הקרון קפצו אגרופים. “מתי הכול ייגמר כבר?" שמעה את השכנה בספסל השכן לוחשת לגבר שלידה. “ואז הרוסים יחזרו, וזה יהיה יותר טוב?" שאל אותה הגבר.
גבר זה הזכיר לה את סטפן בעלה. כבר יותר משנתיים חלפו מאז הסתלק והשאיר אותה עם אאורדונה. סטפן לא ברח מהגרמנים, הוא היה חבר במחתרת הליטאית שפעלה גם נגד הרוסים שהיו כאן קודם. הוא העמיד פני קדוש ליטאי שלוקחים לו את המולדת, אבל החבורה שאליה השתייך ניצלה את המצב ופרקה כל עול. היה לו נוח יותר לחיות עם הפרטיזנים הליטאים ביערות, שם יכלו להשתכר כמה שרצו. היא לא התגעגעה אליו.
צמרמורת אחזה בה לפתע. מה יהיה אם סטפן יחליט לחזור לחווה וימצא את ריטה? חשבה לעצמה, אם הוא היה בסביבה, בטח לא היה נותן לי לקחת ילדה של יהודים, אולי היה מסכים רק אם היה יודע שאפשר לקבל כסף בעסק הזה. אאורדונה כבר מזמן הפסיקה לשאול עליו. טוב לה בחווה עם אימא שלי ששומרת עליה, מבשלת ודואגת לה. אימא החכמה והטובה שלי, אני שמחה
שהיא העלתה את הרעיון לקחת ילד יהודי, זו הנשמה הנוצרית שלה. גם הכומר שלנו ממש קדוש, איך הוא אמר לה בשקט, “תפקידי לעודד חסד וחמלה." ככה היא חינכה אותי כל חייה. כמה מסכנים היהודים, איך הורגים להם ככה ילדים קטנים? ד"ר פרידמן עזר לאיוונה, וריטה תגדל אצלנו, נשמור עליה. זו הרגשה טובה לדעת שאני מצילה ילדה בעולם הרע הזה.
היא התכופפה בלי משים ובדקה את חום גופה של התינוקת. רכינתה אל הסל הבהילה אותה עצמה, והיא מיהרה להתרומם. הליטאי שנעץ בה מבטים הבחין ודאי בתנועותיה. חייכי! נתנה לעצמה פקודה. צריך להקפיד לחייך. זו הדרך היחידה לא להסגיר מצוקה. הרכבת נגררה בחזרה אל הפסים, ובצפירה
חורקנית יצאה לדרך.
סוף סוף הגיעו לשאוולי. סטניסלבה עשתה סדר בחבילותיה. מה הדרך הנכונה להחזיק את הסל? ואיך לשאת את יתר החבילות? עליה לחשוב גם איך להגיע לכפר יוֹנישקיס, הכפר הקרוב ביותר לחווה שלהם, לשם יגיע עובד החווה שלהם עם העגלה והסוס.
כשארגנה את חבילותיה וקשרה את הסל לכתפה, שמעה מישהו קורא בשמה.
“סטניסלבה, סטניסלבה!" קול של גבר. בבהלה סובבה את ראשה. ליד משאית
עמד מכר שלה מהאזור.
“איפה היית, בקובנה?"
“כן, אצל אחותי."
“ומה יש לך שם בסל? תני לי, אעזור לך."
“לא, לא, אין צורך, אולי תעזור לי לשאת את החבילות שמונחות כאן על הרצפה? אני מחפשת דרך להגיע ליונישקיס."
“מה הבעיה?" אמר, “אני אקח אותך במשאית שלי. אני רק צריך להעמיס כמה ארגזים של סחורה שהגיעה עם הרכבת." הוא הצביע על ערימה של ארגזים חתומים.
“אני לא יודעת," ענתה בהיסוס.
“ממה את פוחדת?"
“מכלום," ענתה ומייד חייכה, “בסדר, אשמח לבוא!"
“בואי, עלי!" אמר, וכדי לעזור לה ניסה לקחת ממנה את הסל.
“זה כבר קשור חזק ליד שלי, זה בסדר."
“כנראה שיש לך שם משהו מאוד יקר. מה הבאת מקובנה?"
“אל תשאל," פרצה בצחוק, “לא שואלים נשים יותר מדי על הסודות שלהן."
“בסדר, בסדר," התרצה.
המשאית היטלטלה על הכביש הישן. היא פחדה שהתינוקת תתעורר מתנועות
המשאית. היא המשיכה לאחוז בסל ופתחה בשיחה בקול רם כדי להתגבר על
רעש המשאית ולחפות על בכי אפשרי. היא צחקקה עם הנהג על סטפן, ריכלה על השכנים, ענתה על שאלותיו וסיפרה על מה שראתה בקובנה. כששאל אם שמעה על מה שקרה לכל היהודים שם, התחמקה.
“מי יודע? מה אכפת לי, העיקר שהייתי אצל אחותי, שם נחתי קצת. אתה יודע,
עיר גדולה, יותר טוב מאשר להיות בחווה."
“אולי," ענה, “אבל לא בימים של מלחמה."
סוף סוף הגיעו למרכז הכפר. “אני יכול להביא אותך גם לחווה שלכם."
“לא, לא, אין צורך, הפועל שעובד אצלנו מחכה לי פה."
ברחבה ניצבו הסוס והעגלה של החווה. לידם עמד יושקו הנאמן שנמצא
עם המשפחה בחווה כבר כמה שנים. זהו! רווח לה כשראתה אותו מצליף בסוס
ומחייך אליה.
יושקו ניגש אליה ולקח את החבילות. את הסל המשיכה לאחוז. “מהר, מהר,"
האיצה ביושקו, טיפסה על המושב מקדימה ולא הרפתה מהסל.
“יש לה שם סוד חשוב, אבל לנו הגברים אסור לדעת מה זה, אה?" קרא החבר
שהתבונן בהם מתארגנים ליציאה. הוא הצטער שהיה עליו להיפרד ממנה, הוא רצה לשהות עוד בקרבתה של האישה היפה ואולי גם לזכות בכוס חלב חם ובלחם טוב שאימה נהגה לאפות. אבל סטניסלבה נופפה לו לשלום, יושקו הניף את השוט, והם יצאו לדרך.
כשיצאו מהכפר, הרפתה סטניסלבה את אחיזתה בסל והסירה מעליו את השמיכה. ריטה החלה להתנועע, נענית למשב האוויר שמילא את ריאותיה. היא מתחה את רגליה הפעוטות והתחילה להשמיע קולות גרגור.
“יושקו, אתה יודע מה יש לי כאן, נכון? אימא סיפרה לך?"
“כן כן," חייך אליה יושקו והציץ לעבר הסל.
“אסור לאנשים לדעת עליה, אתה מבין? איוונה וסרגיי נתנו לנו אותה לשמור עליה. היא תהיה איתנו, ואסור לאף אחד לדעת. רק מי שגר בחווה יודע."
יושקו הנהן בראשו ואישר בהתלהבות. הוא היה מרוצה מהאמון שהגברת נותנת בו.
עתה הרגישה סטניסלבה שהיא נושמת ביתר קלות. הנוף המוכר והאהוב עליה, הבית שלה, אאורדונה שבקרוב מאוד תראה אותה! אחרי קובנה והרכבות, המתח וגדרות התיל, הנה הכביש המתפתל מיונישקיס לחווה קלמוסיי, שדות שבהם שלוליות המים הן ראי לתנועת העננים מלמעלה ולעצים העירומים הנטועים בחוסר סדר. כמה טוב שאנחנו גרים פה!